<h1>בה"ג הלכ' קידושין</h1>
<h2>דף מו:</h2>
ואב אית ליה רשותא לקדושה לברתיה כמה דקטנה היא, דאמר רב הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר (דברים כ"ב, ט"ז) את בתי נתתי לאיש אסרה, הזה התירה. וקידושה שקיל להו אב, דתנן (כתובות מ"ו:) האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה. וכי קאמרינן דזכאי בקידושיה כמה דהיא קטנה, אבל בגרה כסף קידושיה לעצמה. ואילו אב דאתי ואמר (קידושין ס"ד.) קידשתיה כשהיא קטנה נאמן, ואפילו אמר קידשתיה כשהיא קטנה וגירשתיה כשהיא קטנה, ואע"ג דקא מחייב לה דקא פסיל לה מכהונה, אי ההיא שעתא דאמר קידשתיה וגרשתיה עדאן קטנה היא, נאמן, ודאי בגרה ואמר קידשתי את בתי קידשתיה וגרשתיה לא מהימן. והיכא דאמר נשבית בתי ופדיתיה אין נאמן דתנן קידשתי את בתי קטנה קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה, נאמן, קידשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה, אין נאמן. נשבית ופדיתיה בין כשהיא קטנה והרי היא גדולה, אין נאמן.
והיכא דאית ליה ברתא, כמה דלא בגרה ברשותיה קיימא ומיקדשה לכל מאן דניחא ליה ושקיל כסף קידושיה, וכד מקדיש לה אבוה אע"ג דקטנה היא לא משתריא אלא בגט, אבל ודאי קדיש איהי נפשה כשהיא קטנה אי נמי קדישתה אמה או אחא ולא ניחא לה בקידושי דאתקדשת, לא צריכה גט, במיאון בעלמא סגי לה. אבל ודאי בגרה לה, נפקא לה מרשותיה דאב וקיימא לה ברשותא דנפשה, דתנן (נדה מ"ז.) משל משלו חכמים באשה פגה בוחל וצמל, פגה עודה תינוקת, בוחל אילו ימי הנעורים, בזה ובזה אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה. צמל, כיון שבגרה אין לאביה בה רשות.
<h2>דף נז.</h2>
איתתא דאיקדש לגברא וקבע לה זמנה למנסבה ועבר זמנא ולא הוה אונסא ולא נסבה חייב במזונותיה, דוקא ביום מושלם ששה חדשים דנערות.
